יום חמישי 10:00 בבוקר – מחר מרתון טבריה – הראש שלי כלל לא שם. בעוד שבוע אני אמור לנסוע – לארה"ב לסמינר מאד חשוב, ואני בהכנות אחרונות. בדיוק התחלתי עבודה מאתגרת ומרגשת כמנכ"ל ' ה'קוד המנצח', 3 ילדים שיהיו בריאים זקוקים להתייחסותי ואני לאהבתם כך שהראש היה במקום אחר.
הקדמה– כמה חודשים קודם לכן חבורה אמיצה ומגובשת מקרב מתאמני ביקשה שאכין אותם באופן ספיציפי למרתון טבריה.
ניסיתי להניא אותם מכך- שילוב של העדפה אישית (אני מודה ) למרתון ראשון בחו"ל וחוסר ' עומק' ברגליים (שלמה שרף היה אומר- 'עוד לא קרעו זוג נעליים') אבל הם בשלהם- מרתון טבריה.
אני מתוכנן לעשות את הישראמן המלא בסוף ינואר – אז מרתון טבריה לא בא בחשבון. שבועיים קודם למרתון התברר לי שזכיתי בתחרות יוקרתית בקרב מנהלים המפתחים מערכות בתחום הביטחון בישראל ושאני נוסע לארה'ב לשבועיים. מתבאס על הישראמן, אבל מצד שני אקח חלק במסע אדיר ויהיה מרתון טבריה. מתחיל לשים וויז בראש לכיוון התחרות.
נחזור ליום חמישי –
החל מהבוקר מספר הטלפונים הלך ועלה. מד ההתרגשות בקרב מתאמניי החל לתת את אותותיו והם ביקשו ל'סגור ' קצוות אחרונים.
ניסיתי להרגיע, לייצר בטחון אמיתי ביכולות שלהם- האמונה שלי היא שאין מה לעשות בשבוע האחרון למרתון, ובכלל המרתון האמיתי הוא לא התחרות אלא הדרך, המשמעת, הקימה בבוקר ב 4:30 על מנת להגיע לאימון. התחרות עצמה היא מסיבת סיום בה אנו מקבלים תעודה ה'מאשרת' כי עמלנו רבות על מנת לקבל את המדליה הנכספת.
היה יום מטורף, חוסר בשעות השינה בחודש האחרון החלל לתת את אותותיו. כאבי גרון עצומים, הראש דופק מבלי לתת מנוח – 'אין לי מושג איך אני רץ מחר'.
מצד שני יש לי אחריות כמאמן לוודא כי כל מתאמניי 'שבים בשלום לבסיסם'.
2 טבליות מציצה ו 2 כדורי אדוויל ואני נכנס לגנוב 5 שעות של שינה.
5:00 בבוקר השעון מצלצל – אני מרגיש זוועה. מכוון את השעון ל 5:50 וחוזר לישון. 5:50 מגרד את עצמי – שולח וואטס אפ קבוצתי – 'למי יש תה עם לימון ולחמניה' – מקבל לפחות 3 תגובות – 'תגיע, דואגים לך'.
תה וכריך – מרגיש חלש מאד אבל צריך להיות חזק למענם. הם משתעשעים, מצטלמים – מנסים להפיג את המתח – אווירה נהדר. בחוץ הגשם אינו מפסיק לרדת (ואיך אנו אוהבים לומר) ' בעוצמה '.
מתחלקים לרכבים ויורדים מהצימר בכלנית לכיוון טבריה. אני מנסה לגנוב מספר דקות שינה. מחנים את הרכב אני מגרד את עצמי מוצא מאפייה ולוקח אספרסו כפול חזק ארוך ונעים לכיוון נקודת הזינוק. הגשם מותיר את אותותיו ורצים רבים מתחבאים מפניו תחת גגות החנויות בצידי הדרך. מסלול הזינוק ריק מרצים בצורה שאינה אופיינית לתחרויות שכאלו. ההתכרבלות מהקור והגשם מאפשרת פגישות מחממות לב עם חברים רבים לריצה. אני זוכה להוכחה נוספת לכך כי יש לי משפחה נוספת – משפחת עולם הריצה.
חמש דקות לזינוק מתחיל טפטוף רצים לרדת למסלול הזינוק. הגשם ממשיך להכות והמים חודרים דרך כל שכבת בד. המעיל נדבק לגב ואני תוהה ביני לבין עצמי איך נשרוד את המאמץ הזה.
יצאנו לדרך חבורה מפוארת של אנשים נהדרים:
ליאת דהן – אשת ברזל בראש. האתגר- חסר עומק וניסיון עם רקע של פציעות חוזרות ונשנות.
אבי דהן – הוא 'כאן בגלל אשתו' זוג המגלם שלמות. אבי סחב איתו פציעה מטרידה. האיש משורר מדהים.
עומרי בניתה- האיש שעשה קפיצה מטאורית בשנה – מזחילה למרתון.
סער גולן- מרתון ראשון, קיבה רגישה, ומצחיק שאין דברים כאלה.
חני וינר – סבתא, חרדית עם נשמה ענקית. מרתון ראשון.
קובי מיכאלי – מרתון ראשון, מתכנן לרדת את ה 3:30.
אריק ברזילאי – מרתון שני, מתכנן לעשות גם את מרתון תל אביב. המחושב והשקול בחבורה.
בעז גראו- איש ענק עם נפש רגישה.
הילה מנחם – 1.6 מטרים של צחוק, עוצמה, ומצלמה שלא מפסיקה להנציח אנשים.
לרצים התלוו מלווים רבים מקרב הקבוצה ומחוץ לה שהגיעו בכדי לסייע ולקחת חלק במסע הנ"ל.
אלון גלזר, אלון שלג, זיו גורמן, מירב גראו, תמי ועופר גיטליץ, דנה אלמוזינו, אילן אסולין, אליעד גלילי, ועינת צקרט.
יריית הזינוק נשמעת ואנו יוצאים לדרך. מגיעים לשטיח הזינוק ומיני נהר מתגלה לעינינו – זהו ! הנעליים ספוגות מים. שלושת הק"מ הראשונים מתבטאים בעשרות דילוגים בין זרימות בצידי ובתוך הדרך. כמובן שהדבר אינו מאפשר ריצה חלקה ומצריך ' תכנון מסלול מחדש' בכל פעם.
אני מתחיל את הריצה עם עמרי וסער. חשוב לי להכתיב להם קצב ולוודא שהם לא פותחים מהר מידי. אנו נעים כ 7 ק"מ יחדיו ואז אני עובר ללוות את חני כ 2 ק"מ נוספים. מקפץ לאחור ותופס את אריק, ליאת ואבי – ממשיכים יחד עד לפרידה ולדילוג לבועז והילה שרצים גם הם יחד.בצומת צמח פוגשים את כל המלווים שמחכים לחזרה, מבצע סריקה כללית ראיתי את כולם מלבד את קובי – מסיק שקובי פתח מהר יותר – בכל זאת הצבנו מטרה לרדת מ 3:30 שעות.
חציה הראשון של הריצה עובר בנעימים גשם ממשיך לרדת אך הוא כבר אינו מציק – בועז אומר לי ' לפחות אין רוח- הפחדת אותנו לשווא'.
סיבוב – יש רוח, רוח חזקה שמכה בפנים. השילוב עם הגשם יוצר תחושה לא נעימה. אני חוזר לסער ולעומרי ומתחיל להכתיב קצב. הקושי מתחיל לצוץ על פניהם. אנו מתרגלים עבודה בדבוקה על מנת לצמצם מגע עם הרוח. לצערם אני נמוך אז הגשם חולף מעל ראשי ישר אל פניהם…
בכל האימונים סער הקפיד לעצור באמצע לשירותים- איך אומרים אצלנו 'סיפור מהתח…' הפעם היה זה עומרי שלקח הפסקה. אני ממשיך עם סער ומלווה אותו עד הק'מ ה 28. בדרך בק'מ ה 27 לוקח לראשונה ג'ל. הייתי זקוק לכך. פוגשים שם את אחד המלווים – אילן אסולין – 'אני לוקח אותו מכאן ' הוא אומר ואני חוזר לאחור. רואה את חני ומצטרף אליה – חני היא סבתא שנראית בקושי אמא. אשה חזקה עם סיפור עצום של תעצומות נפש, היא חורקת שיניים וממשיכה בקצב הולך ומתגבר. אני מתיישבים על 5:45 לק"מ ואני מלווה אותה עד לק'מ ה 30. מכאן את יכולה לבד אני אומר- והיא ממשיכה בדרכה אל קו הזינוק. אני חוזר אחורה ואוסף את אריק. הוא מרגיש מצוין, 'הכל בשליטה' הוא אומר. לפתע מגיח מאחור זיו – עוד חבר לקבוצה שהגיע על מנת ללוות ולסייע. הוא חנה בטעות בעין גב ורק לאחר חצי שעה הבין שהוא לא בנק' החזרה. הוא החל לרוץ ואסף בסופו של דבר 25 ק'מ. זיו לוקח את אריק ומלווה אותו החל מהק'מ ה 30. וכך אנו ממשיכים – אני חוזר לאחור ואוסף את ליאת שמסתכל כל פעם לאחור בדאגה לאהוב ליבה בעלה – יחד הם עושים את המרתון הראשון שלהם ומצמיד אותה לאלון שלג- מלווה נוסף.
חוזר ואוסף את אבי ומביא אותו עד לאליעד גלילי, חוזר לבועז ומביא אותו לאלון גלזר בפועל יצרנו שאטל של רצים עם מלווים שמייצגים את הערכים היפים שיש בעולם- חברות, הקרבה, לויאליות אומץ ועוד.
רק הילה נשארה מאחור – אני חוזר עוד ועוד ופוגש אותה בק'מ ה 30 אני מסתכל על השעון הוא מראה 36 ק'מ. האמת שלא שמתי לב. התחושות מרוממות הרוח של החברים עשו את שלהן כמעט ולא הבחנתי בק'מ המצטברים. הילה רואה אותי ומחייכת. אני מספר לה שכל המלווים התעקשו ללוות אותה אבל רק אני זכיתי. הילה נפצעה שבוע לפני התחרות וסבלה מכאבי גב עצים שהציבו סימן שאלה לגבי יכולתה להשתתף במרתון. חששתי מאד אך לא סיפרתי לה על כך. בסופו של דבר היא עשתה זאת כגיבורה אמיתית.
אנו מתקדמים אט אט. אחת ל10 דקות הילה עוברת להליכה של 30 שניות ואז ממשיכים הלאה. היא משננת לעצמה אפירמציות על מנת להסיר מחשבות שליליות מראשה – אני צוחק ובו בעת מעריץ אותה. מעט אחרי צמח חבורה של סוהרים הקימו דוכן עם בגלה ותפוזים. אני גווע ברעב אוכל תפוז ועוד ביגלה ועוד תפוז – 'מתנצל' אני אומר- לא אכלתי כלום מהבוקר. ממשיכים במסע.
ק'מ 40 הילה על סף דמעות כמעט נשברת – 'הנה השלט' אני אומר ' רק עוד 2 ק'מ '. אני מתחיל להביט בשעון ולספר לה על כל 100 מטר נוספים שאספנו- עוד ק'מ 900, עוד ק'מ 800 וכך הלאה. 600 מטר מקו הזינוק תמי בנעלי עקב ובעלה עופר, עוד זוג נדיר מהקבוצה מגיעים ומצטרפים אלינו. תמי רצה עם נעלי העקב ואני חושש שתחליק. ' עוד טיפה אלופה' הם אומרים לה ואכן לפתע רואים את ילדיה של הילה מחכים לה ורצים לקראתה. אני מחייך לעצמי – עשיתי את שלי – הילה נותנת יד לילדיה ורצה אל קו הסיום שלובת ידיים עם ילדיה באושר ובאנרגיות עצומות. לפתע רצים אליי שני ילדיי. אני מנשק לירדן ומניף את איתמר – אפשר כבר ללכת – אני את שלי עשיתי. מעט לפני קו הסיום פניתי הצידה. עליתי על המדרכה כשילדיי עמי והבחנתי מבעד לגדר במתאמניי מחובקים ובוכים – במילה אחת אושר בשתי מילים – אושר מעשי.
Comments