אני נדרש לשאלת המוטיבציה פעמים רבות, הן במסגרת תפקידי כמאמן ריצה וטריאתלון והן במסגרת תפקידי כמאמן בעלי עסקים.
יש המון פתרונות מעולים לשאלה המרכזית – איך ניתן לשמור על מוטיבציה לאורך זמן
ושתי התשובות שאני הכי מתחבר אליהן הן-
לשים יעד מאתגר, אבל לא קשה מידי. הכוונה היא לשים יעד שיגרום לנו להתאמן על "קצה גבול היכולת".
להתרגל לשיעמום.
לשים יעד מאתגר אבל לא מידי
תהליך של יצירת מוטיבציה יכלול בתוכו את היכולת לעשות דברים שוב ושוב עד יצירת הרגל קבוע ושנית את היכולת להגיע בגישה של רעב משמעותי להשתפר.
על מנת לייצר אנרגיה ותשוקה ברמה גבוהה חשוב שהאתגרים שנשים לעצמנו יהיו קשים, אך לא קשים מידי.
המוח שלנו אוהב אתגרים, אבל בתנאי שהם לא קשים מידי.
דמיינו את עצמכם בסוני פלייסטיישן עם ילד בן 5.
כנראה שאחרי 4 דקות של משחק תנצחו בקלות ותשתעממו – לא כיף לנצח מבלי להתאמץ.
מנגד אם תשחקו בסוני פייסטיישן עם ילד מקצוען אמיתי שיביס אתכם בקלות רבה, גם במקרה כזה תרצו לוותר. לא כיף לשחק במשחק שמביסים אותנו בו בקלות.
לכן המיקוד שלנו צריך להיות בהצבת יעדים קשים אבל אפשריים.
הקצב שלך למרחק של 10 ק"מ הוא 50 דקות?
אני מציע לא לשים יעד לשפר את הזמן ל 45 דקות תוך חודשיים.
אלא לשים יעד לשפר את המהירות ל 49 דקות וכך הלאה.
יעדים שכאלה מסייעים לשמור על מוטיבציה לאורך זמן.
יעד רחוק מידי, או מאתגר מידי, עלול לגרום לירידה דרמטית ברמת המוטיבציה של המתאמן.
כשמתחילים הרגל חדש, או ספורט חדש, חשוב שהפעולות הראשונות יהיו קלות יחסית על מנת לאפשר "נחיתה קלה".
ככל שההרגל הוטמע ואנו רוצים לייצר ולשמר מוטיבציה לאורך זמן, עלינו להעלות את רמת הקושי בצורה הדרגתית שמצד אחד משאירה אותנו ממוקדים ומצד שני מחוייבים למשימה.
להתרגל לשעמום.
התשובה השניה שמסייעת לי לשמור על מוטיבציה לאורך זמן אולי תפתיע במעט.
ההצעה שלי היא – "להתרגל לשעמום".
דרך אגב פה טמון בעיניי, ההבדל בין מי שמקצוען למי שלא. בין מי שמצליחן למי שלא.
אבל אתחיל בסיפור שימחיש את הדבר.
באחד האימונים שלנו עשינו טסט ריצה למרחק של 5 ק"מ.
אחת המתאמנות שלי בקבוצת הבוקר בתל אביב, היא בחורה שקטה מאד.
מגיעה לכל אימון 5 דקות לפני הזמן. עושה את האימון כמעט מבלי לדבר עם אף אחד ובסיומו מתמתחת וממשיכה לעיסוקיה.
מעולם היא לא ציינה בפניי שיש משהו שמפריע לה להגיע, או לקיים את האימונים כמו שצריך.
לפני הטסט היא ניגשה אליי וביקשה שאשמור על הטלפון שלה.
הופתעתי שהיא הגיע לאימון עם טלפון, אך עוד לפני שהספקתי לשאול אותה לפשר הדבר היא אמרה-"אם הטלפון מצלצל תעצור אותי מיד, זה סימן שלילד שלי יש נפילת סוכר ואני חייבת להגיע אליו".
אני חייב להודות שהיא השאירה אותי נדהם ונפעם מהיכולות האישיות שלה- בעיניי היא מה שקרוי- "ספורטאי.ת מצליח.ה.
אחד הדברים שמייחד ספורטאים מצליחים (ואני לא מתכוון רק לספורטאי על, אלא גם לחובבנים כמו בדוגמה שהבאתי) הוא- שאלו שמצליחים ובגדול, עושים את מה שצריך לעשות שוב שוב ושוב.
למעשה – האיום הכי גדול על ההצלחה שלנו זה השעמום.
לקום כל בוקר בבוקר ב 4:30, להתאמן באותו פארק, עם אותם אנשים, עם אותו חימום ועם אותן מתיחות בסוף, יכול להיות הרבה פעמים משעמם.
הדור שלנו מתחיל להשתעמם מהר.
פתאום התוצאות שאנו מקבלים נהיות צפויות.
אם בריצות הראשונות שלי שיפרתי כל פעם את התוצאות שלי בדקה עד דקה וחצי, לפתע אני רץ ולא מצליח לשפר את המהירות שלי באימון.
אני מרגיש תקוע.
עשיתי מבדקי ריצה בהפרש של חודש וגיליתי שהתוצאה שקיבלתי בחודש שעבר זהה לתוצאה שקיבלתי היום.
זה צפוי. זה מאכזב.
בני אדם מחפשים ריגושים חדשים.
זה טבעי לרצות להשתפר כל פעם מחדש ואם אנו נתקעים אז אנו חווים ירידה במוטיבציה.
אם אנו חווים ירידת מוטיבציה, ולו הקטנה ביותר, אנו מיד מתחילים לחפש תחום אחר.
אני נתקל בכך הרבה פעמים אחרי מרתונים.
מתאמנים שלאחר המרתון מספרים שיש להם ירידת מוטיבציה והם רוצים לעבור להתאמן בריקוד, טיפוס או כל תחום אחר.
בעיניי זה אחד ההבדלים הבולטים בין מקצוענים לחובבנים.
בין מצליחים יותר לאלו שפחות.
מקצוענים, למרות השעמום, עומדים ביעדים ובלוחות הזמנים שלהם.
יש להם תוכנית אימונים?
הם נצמדים עליה בין "אם בא להם או לא בא להם"
חובבנים מאפשרים לחיים לקחת אותם לאן שבא להם.
הם ישנו פחות טוב הלילה, אז הם יוותרו על האימון.
הם חזרו מאוחר מהעבודה אתמול – הם יאמרו לעצמם- "לא נורא נשלים ביום אחר".
מצליחנים, יודעים מה חשוב להם.
הם חדורי מטרה ופועלים במלוא הכוח להגשים את המטרות שלהם.
אלו שלא- מאפשרים לכל "מקרה חירום" להסיט אותם מהיעדים שלהם.
כנראה שאין ברירה אחרת, אבל הדרך היחידה להצטיין היא להתלהב כל הזמן מכל אימון שוב ושוב ושוב ובעצם להתאהב בשעמום.