בדרך ל – 166

בדרך ל – 166

חלק  ראשון :

***בסוף נרשמתי…***

זהו זה נגמר, 27 שעות רצופות, 166 ק"מ.

166 ק"מ שטומנים בחובם את כל החיים שלי, את הפחדים הכי כמוסים, את רגעי האושר, את המחשבות, החלומות, העליות התלולות וגם מורדות, הספקות, את כל הלהיות או לא להיות, את ההישגים, את הריחות, הצלילים, המראות, האנשים, הסיפורים, הכאבים ואת כל הדברים שאני עוד רוצה להשיג בחיים.

היו ימים שהכל עמד בספק, שום דבר מזה לא היה הגיוני, לא בריא, לא חכם, ובכל זאת כמו כל דבר שאתה עושה בתשוקה אתה עושה כנגד כל היגיון.
עד הק"מ ה 148 עוד היו אצלי ויכוחים פנימיים, קולות קטנים שאמרו "תפסיק, רד מזה, זה לא ילך, לא עכשיו, לא השנה". מצד שני הניגוד הקלאסי, הלב כמובן, הוא גילה לי שאני עושה את זה! בלי לחשוב, אני הולך על הכל!

הרגליים כואבות, אני תשוש, אבל יש לי מלא ק"מ של סיפורים, הר של תובנות, ים של סיפוק ושביל של חברים וחוויות.
אבל הרבה לפני ה 166 ק"מ היתה מטרה גדולה אחרת – 100 ק"מ .
איך התחילו ה 100 הללו?
הכל התחיל לפני שנתיים, כאשר מוצ"ש אחד ממש משעמם וחבר יקר שכותב משהו על 66 ק"מ בסובב עמק. אני נכנס לאתר לבדוק במה מדובר ורואה את המספר 100 שקופץ לי שוב ושוב מול העיניים, לא היה לי ספק לרגע, "ברור שאני נרשם".

שם כבר הגעתי למסקנה שמטרות גדולות רצוי להציב מבלי לחשוב עליהן יותר מידי. מחשבות יוצרות פחד ופחד משתק. לא חשבתי.. נרשמתי.

אימאל'ה וואו…מה עשיתי?!
3 חודשים הסיפור הזה לא ממש מתרומם, איך לעזאזל אני עושה את זה?

 

חלק שני:

***שוקל שוב את הרעיון***

מה אני עושה עכשיו? המחשבה שלא אעמוד במילה שלי מנקרת לי במוח, הרי נרשמתי!
היה רשום במחשב 100 ק"מ, אני חייב את זה לעצמי!

4 חודשים לפני המירוץ אני מוצא את עצמי בריצת 18 ק"מ בפארק, הגוף עייף , הנפש עייפה מאוסף מחשבות ותהיות לגבי עצמי , לגבי החיים . מה אני רוצה מעצמי? מהן שאיפותיי?
התייעצתי עם המאמן שלי – מוטי מזרחי . הוא, למעשה די בקלות, האמין בי, לא הייתה לי כוונה לאכזב לא אותו ולא אותי.

החלטתי שאני מתחיל להתכונן . יוצא לריצות, צובר חוויות. בכל הדרך הארוכה הזאת אני מנסה לזכור מה הייתה המטרה העיקרית, אהה כן אני נזכר "להיפטר מהכרס שמסכלת עלי ואני מסתכל עליה". אני רוצה לרדת ל 71 קילו, גרם לא יותר. גם כן מטרה 🙂

הגיע הרגע ונגמרו האימונים, אני עומד בכניסה על קו הזינוק, מסביב מתכוננים רצי ה 100 ק"מ כל אחד בנוי כמו איזה אל יווני, רזים, חטובים, קוביות בבטן ואפילו במצח ורק אני נמוך עם כרס בירה. הייתי בטוח שה- 100 ק"מ יורידו את הבטן. העלתי את המשקל על ראש שמחתי, קצת יותר מידי העלתי. נראה שאני הרץ היחיד בארץ שהצליח לעלות במשקל במהלך האימונים ל- 100 ק"מ וחמור יותר , חוזר עם עודף מהמרוץ עצמו, פשוט לא ידעתי!

בעודי עומד על קו הזינוק מתחילה להתגנב המחשבה על 166 ק"מ, כנראה הייתי ממש רעב. עוד לא התחלתי את הריצה והנה אני כבר חולם על 166 ק"מ אני אוכל משהו וזה בטוח יעבור. אוף הכרס הזאת
הסתיימו להם ה 100 ק"מ ואיתם גם החוויה. לצערי כל אותן שאלות, תסכולים, כאבי בטן נותרו. כל אותן תחושות של מה הלאה? מה אני רוצה להשיג? לאן אני רוצה להביא את עצמי? כל אלו נשארו.

וכשאלה הופיעו החלטתי להציב מטרה גדולה יותר, מפחידה יותר – 166 ק"מ .
אני מוריד ומעלה את ה 166 ק"מ מסדר היום בכל יום ובמקומם מעלה עוד ועוד משקל. הבטן של אחרי ה 100 ק"מ והישראמן גדלה ופעם ראשונה מזה מספר שנים מחוג העשרות של המשקל מראה את הספרה 8.
בריצות בפארק הרצליה מגיח מאחור וצועק לעברי אורן בועז "משאיות ימינה" ועוקף אותי כאילו לא הייתי.
בסוף הצלחתי להשיג אותו…. בשחרור… לא מצחיק!
הוא שוקל "60 ק"ג" מסתבר. לך תסביר לו שאני רץ עם שני ילדים בני שנה וחצי על הגב ביחס אליו, כאילו שזה ממש תירוץ.

התחלתי לומר לה שאני חושב על 166 ק"מ . "זה לא יעבוד" היא אמרה. "איני מוכנה , זה ייגמר ברבנות". אז הלכתי וחזרתי וחייכתי וניסיתי לשכנע. הבטחתי להראות כמו אל יווני, (אני , אלא מי?) המשכתי לנג'ס באופן תמידי, אפילו הבטחתי לה טיול לתאילנד ובסוף היא הסכימה, "יאללה תירשם".

עדיין לא ידעתי כמה זה עלול לעלות לי… והפעם לא במשקל.

 

חלק שלישי:

***אוכלים כל הדרך מהר לעמק***

על מנת להתכונן ל 166 ק"מ הייתי צריך לכתוב לעצמי תוכנית על . אח"כ , על גביה להציב מטרות משנה ותחרויות שונות. אחת מהמטרות בדרך ל 166 ק"מ היתה להשתתף במרוץ הר לעמק.

את מרוץ הר לעמק הראשון שלי עברתי לפני חמש שנים. באותם זמנים המרוץ הנ"ל היה עדיין בחיתוליו. רצתי ארבעה מקטעים. את הקטע הראשון מקלעת נמרוד למרחק של 10 ק"מ רצתי בקצב 4:15 …. ניצלתי את הירידה. בשלושת המקטעים שלאחר מכן הייתי תפוס ברגליים בצורה בלתי רגילה ובמשך שנים נמנעתי מלהשתתף במרוץ הזה. אני חושב שמה שגרם לי לא להשתתף בו עד לאותו רגע היה הזיכרון של 4 גברים מזיעים ברכב, חוסר שינה וזיכרון של שרירים תפוסים. השנה כן רציתי להשתתף אבל לא עשיתי שום דבר בנידון. ידעתי שכבכול שנה , ככל שנתקרב למרוץ יהיו כאלו שיבטלו וייתכן שתיווצר לי הזדמנות. אכן זה קרה, באחד מאימוני הריצה עם מוטי הציע לי איתי לינינברג להצטרף אליהם למסע לקבוצה של שישייה.

אמרתי כן ושכחתי מזה ליום קודם לכן – עד ערב לפני המרוץ.

ערב קודם התחלתי לארגן את הציוד, בעבר הייתי מתארגן לתחרות שכזאת יומיים קודם. ביגוד, ג'לים, פנסים, אוכל, תוספים וכיוצא בזה. הפעם פתחתי את הארון זרקתי לתוך התיק כל מה שנכנס וזהו. לא ידעתי איזה מקצה אני עושה, לא הכרתי מרחקים, תוואי, שעת זינוק וכו', פשוט כלום. ידעתי שאיתי יאסוף אותי ב 18:30 בערב מצומת אלונים וזהו.

הגיע 18:30 בערב, צומת אלונים, מגיע הרכב עם רוני, אלי ואיתי ואני מתחיל להכירם בצורה שטחית. מיד הבחנתי שאלי שנולד וגדל בקרית שמונה הוא בעל הבית האמיתי של הצפון ושל הרכב. נוסעים והוא מחליט להיכנס לסופר במרכז המסחרי של קירית שמונה. צריך לקנות אוכל הוא אומר וכולם אחריו. אני חושב לעצמי "2 לחמניות לכל אחד + ריבה וזהו" אבל אלי ושות' חושבים אחרת. שתיה, לחמניות גבנ"צ, אבטיחים, תפוחים, תמרים, בירות, פיצוחים, והעגלה מתחילה לעלות על גדותיה.

"תאכל תאכל שתהיה לך אנרגיה" אומר לי אלי. נו טוב אז אכלתי. מגיעים לתל חי. נפגשים עם יתר הקבוצה. מצטלמים כמו כולם על הפסל ובנקודת הזינוק. בדוכן מחלקים תמרים ממש טעימים. "תאכל תאכל שתהיה לך אנרגיה" אומר לי אלי אז אכלתי, נשמע מצחיק אהה…
נשארו לנו שעה וחצי לזינוק אז אלי מיהר והזמין מקום לפוקצ'ה, מסעדה מדהימה בקרית שמונה. מה לאכול עכשיו? אני שואל. תכף רצים. נאכל כמה דברים קטנים הוא אומר.נכנסים ומזמינים 2 פוקצ'ות, ריזוטו סלק, חציל בטחינה, סביצ'ה, נתחי דג, סלט ירוק, חומוס ומקנחים בבירה .
אני מפוצץ . הסביצ'ה עומד במרכז הגרון. "כמה אכלנו" אני אומר לאלי, (נו אתם כבר יודעים מה הוא אמר) "חשוב שנאכל שתהיה לנו אנרגיה" הוא אומר.

עפים מהר לנקודת ההחלפה ולנקודה הראשונה שלנו. בתכנון, מקצה ראשון של 7 ק"מ. אין לי מושג מה התוואי אני אומר לעצמי. מתארגנים במהירות. איתי מאיץ בי לקחת 2 תמרים … כדי שיהיה לי אנרגיה … אז אני אוכל . הגענו ומסתבר שאיחרנו והצמד שהחלפנו התייבש כ 10 דקות . אנו מתנצלים ויוצאים לריצה, בלי פנס ובלי חזיית זיהוי . באידיש קוראים לזה חאפ – לאפ.
הבטן כבדה וקשה לי לנשום, מזכיר לי את התחושה של השישה ק"מ הראשונים ב 100 ק"מ בסובב עמק אחרי שלושה ימים של העמסת פחמימות. בתוך 10 דקות אני ואיתי קולטים שהתברברנו. איתי מרים טלפון לאלי על מנת שיכוון אותנו. אלי משיב לו "אתם בסדר גמור" ואנחנו ממשיכים להתברבר. לאחר 3 ק"מ אנו חוברים לשביל המרוץ מתיישבים על קצב נחמד של 5:00 דקות לק"מ . "איזה חבל שרצים בלילה ולא רואים את הנוף" אני אומר לאיתי. איתי משיב "אולי עדיף ככה , יכול להיות שיש מלא לכלוך" ואני חושב לעצמי איזה מדהים שכל אחד רואה את אותה סיטואציה בצורה אחרת.
מסיימים את המקצה. אוכלים 2 תמרים, בכדי לא להוריד אנרגיה ועפים לנקודה הבאה. אוספים את רוני ואלי ומתקדמים לנקודה הבאה. לא מספיק לומר צ'רלי ואני נרדם. קם 5 דקות לפני הזינוק ויוצאים למקטע השני. הפעם מכרי דשא לחוף חוקוק מעל הכנרת 4:40 בבוקר ואנו רצים. קצב שיוט של 5 דק' לק"מ ומביטים על הכנרת מעל. עוברת לי מחשבה כמה זה סימבולי שבדיוק כעת אורי סלע – הבעלים של עולם המים , מתחיל לחצות את הכנרת בשחייה למרחק של 21 ק"מ ואילו אני רץ מסביב לכנרת. הוא ים, אני יבשה.
הירח שוקע לאיטו עם מראה מדהים. מגיעים אוכלים 2 תמרים, 2 לחמניות עם גבנ"ץ, ענבים וחטיף אנרגיה. רוני חותך אבטיח ומדרבן אותי לטעום .
מה יהיה עם כל האוכל הזה? כמה עוד? אני שואל – "תאכל, תאכל שתהיה לך אנרגיה " אומר רוני, אז אכלתי.

נוסעים לשמשית. כל הדרך אני כמו תינוק, רק כזה שלא מתעורר באמצע הלילה. רק מתחילה הנסיעה ואני נרדם. מגיעים לשמשית ויוצאים לקטע השלישי- 11 ק"מ כולל 2 עליות, אחת מהן קשה. השעה 10:00 ומתחיל להיות חם . למרבה ההפתעה אני מרגיש טרי לחלוטין הנוף די יבש בדרך לצומת זרזיר. עם הזמן מתחיל להבחין ברצים שאותות העייפות ניכרות עליהם. בדרך ניתן להבחין בסימני דרך שנותרו מאולטרה קצרין שהתקיים מספר שבועות קודם לכן. מהר מאד מגיעים לנקודת ההחלפה השלישית. אוכלים ארטיק, שותים בירה ונוסעים לאסוף את רוני ואלי . אני מנצל את ההזדמנות למקלחת שטח. מצד שני החברים לרכב מתלבטים היכן לאכול
אלי ממליץ על תחנת הדלק בה יש את מסעדת עומר "מה יש לאכול שם שואלים החברה?" "מה שתרצו" הוא אומר. אז מגיעים ומזמינים פיתות, חומוס, מסבחה וחביתות. מוסיפים עוד מלא סלטים ואוכלים וממשיכים לאכול. "אני מפוצץ" אני אומר לאלי. "תאכל, תאכל שתהיה לך אנרגיה"…. אז אכלתי.
נוסעים לקיבוץ הזורע לקראת הנקודה הרביעית. השעה 15:00. השמש מכה בכל כוחה. אני אוכל עוד 2 תמרים וחטיף אנרגיה כדי שתהיה לי אנרגיה ואני ואיתי יוצאים למקטע האחרון. קטע יפיפה עמוס בשדות ירוקים וחומים, הרגליים מרגישות נהדר.
מגיעים לתמרת וזהו נגמר המרוץ.
ממש בקו הסיום ניגש צלם של הקיבוץ ומבקש לצלם את איתי ואותי שוב פעם מגיעים לנקודה ההחלפה. אני מבקש ממנו להזדרז כי אני ממהר לאכול.
מצטלמים ,מתחלפים וכמובן אוכלים – בוטנים אמריקאים ובירה – מה לא נעשה בכדי לא לאבד אנרגיה?
"בשנה הבאה יהיה קרוואן" אומר אלי וכך נוכל לאכול כמו שצריך.
אין ברירה, ניפגש בשנה הבאה.

 

חלק רביעי:

***מנגינות בראש במרוץ ים אל ים***
יום שני בבוקר בעולם המים פולג – בשעה 5:45 מתקיים אימון "רצי רעננה " בבריכה עם אורי סלע.
האימון נקרא כך מכיוון שבמהלך אימוניי ל 100 ק"מ בשנה הקודמת הזמינו אותי חברי רצי רעננה להצטרף אליהם לריצת סובב כנרת.
במהלך הריצות הרבות שלי בפארקים ובשדות אני מתוודע לאנשים רבים . בין היתר הכרתי את רצי רעננה . מדובר בקבוצת חברים הרצים יחדיו בשבילים. אנשים ערכיים אשר מורגלים בהפקות חברתיות ברמה גבוהה ביותר.
באותו בוקר, בתום האימון , פגש אותי שלמה פלר , אשר שיתף אותי בשיפור שחל ברמת השחייה שלו. שלמה איש מדויק ומסודר – הכול מדיד מלווה בגרפים ובהסברים. במהלך השיחה בינינו שאל למה אני מתאמן ואני שיתפתי אותו שיש בכוונתי להשתתף בריצת 166 בסובב עמק.
שלמה הציע לי להצטרף אליו לריצת מים אל ים. ריצה שמארגנים "רצי רעננה" ביחד עם "רצי גם וגם "של גונן – 2 קבוצות הריצה המובילות ברעננה . הריצה תתקיים מים התיכון – עכו ועד לכנרת.
שמחתי על ההזדמנות שנפלה בחלקי ומיד נרשמתי . הריצה היתה מיועדת להתקיים שבוע לפני מרוץ מהר לעמק. רוב הרצים מיועדים היו לרוץ בשליחים (בדומה למרוץ מהר לעמק) , ועמם 5 רצים אשר היו אמורים לרוץ את המרחק המלא – 64 ק"מ. התכנון שלי , מכיוון שעדיין לא הייתי בנפחים גבוהים מספיק , ומכיוון שהריצה הארוכה ביותר שלי עמדה בסבב האימונים הנ"ל על 37 ק"מ היה לרוץ עד- 45 ק"מ לכל היותר .
בלילה שקדם למרוץ ירדו גשמים ומתכנני המרוץ החליטו לדחות אותו בשבוע. בשל מרוץ "מהר לעמק" שחל בדיוק שבוע לאחר מכן הוחלט לדחות אותו בשבועיים. הייתי שבע רצון מההחלטה , זה אפשר לי לצבור מעט יותר נפח ולהתכוון לריצה של 50 ק"מ . לריצה הצטרפו אליי שני חברים מקבוצת הריצה של מוטי מזרחי – עדי היקרי , שבחרה להתאמן עמי לקראת ה 166 ק"מ וחיים אייז . שבועיים קודם התקיים תדרוך מקיף לריצה ובו הוסברו המקצים, הועבר תדריך בטיחות , הציגו את מפת המסלול – בקיצור התארגנות ברמה גבוהה ביותר.
שני לבטים ליוו אותי טרם המרוץ – האחד- מרחק הריצה הסופי שיבוצע. סימנתי 50- ק"מ אך מנגד- העובדה שאורך המסלול המקורי הינו 64 ק"מ הקשתה עליי לוותר על ביצוע המרחק המלא. ביני לביני בהתלבטות של שניה ורבע החלטתי שהמרחק שארוץ יהיה 50 ק"מ ורק לאחר מכן, בשטח, אחליט האם להמשיך – הכול תלוי כיצד ארגיש בזמן אמת . ההתלבטות השנייה עסקה בתזונה בריצה- מי שקרא את הפוסטים הקודמים שלי יודע שאחת המטרות שלי היתה לשקול עד 71 ק"ג. מי שקרא את הפוסט השלישי שלי יודע שבמרוץ מהר לעמק לא עשיתי די בלשון המעטה בכדי לקדם את המטרה . סיימתי את המרוץ עם נקיפות מצפון , במשקל של 81 ק"ג והמון נקיפות מצפון ולכן ביום ראשון שלאחר מכן התחלתי תהליך של אכילה נכונה עם מדריכת אכילה – עופרה מ"תורהטבע" . על עופרה ארחיב בפוסט אחר אבל הגברת החליטה שזה הזמן לניקוי רעלים של שבועיים בהם אוכלים בעיקר כלום ירוק , עם כלום מחיטה מאורז מלא . שיתפתי אותה בהחלטתי לרוץ ובצורך שלי באנרגיה זמינה כגון: ג'לים, איזוטון, תמרים, פיתות עם ריבה ,פיצה, כנפה ובקלאווה – כל הדברים שאני רגיל לאכול כשאני רץ. עופרה שללה את כולם. לאחר דין ודברים אושרו ג'לים אבל הדגישה כי יש לספור אותם . הדבר היחיד שאושר לי לאכול פעם אחת לשעה היה לחם עם – פסטו או טחינה או אבוקדו .
וכך בשעה 2:10 לפנות בוקר, אוזניות על האוזניים ואייל מנגן בראש נפגשנו ברעננה. שני אוטובוסים עם כ 100 רצים , אנרגיות גבוהות יצאו לכיוון חוף ימה של עכו .
מגיעים בסביבות 4:00 לפנות בוקר לעכו ושני רכבי ליווי כבר נוכחים במקום. תדרוך, טקס מילוי שני בקבוקים במי ים התיכון , תצלום עם חולצות ספיישל אולימפיקס אשר המסע אורגן בין היתר לטובת הארגון החשוב הנ"ל , תצלום והנפת דגלי – ישראל, רצי רעננה , רצי גם וגם (גונן ) ודגל המרוץ- ים אל ים ויוצאים לדרך.

את ה 3.5 ק"מ הראשונים רצנו כולנו ביחד . מיד לאחר מכן התפצלנו לשתי קבוצות – רצי האולטרא ורצי המקטעים . הריצה נפתחה בקצב איטי כ 6:30 -7:00 לדקה תוך מתן כבוד רב למרחק. לאחר 14 ק"מ הגענו לטמרת לארוחת בוקר מפוארת. כולם אכלו בייגלה ויוגורט פירות ועוד שלל של הפתעות שהוכנו מבעוד מועד ואני נגסתי לי בחצי כריך עם פסטו . הגוף בסדר גמור ובראש מתנגנות מנגינות של שלמה . מהר מאד הבנתי כי אם "נקפיד " על הפסקות גדולות מידי, נקלע לחום כבד מאד אשר יקשה עלינו ובנוסף החזרה לריצה אחרי הפסקה ארוכה מידי תגרום לשרירים למאמץ לא פשוט . אני ועדי רצנו יחדיו. החלטנו כי העצירה בכל תחנה (שש תחנות בסך הכול ) תוגבל לדקת יציאה . החלטנו להקפיד על שתיה מוגברת של כחצי ליטר לחצי שעה – 45 דקות , ולהכניס אוכל לפה / ג'ל כל 45 דקות.

הבוקר עלה ואתו הגיע החום. רצנו מיודפת לעבר שמורת בית נקופה ומשם לאורך המוביל בנופים מדהימים של שדה עמוס חמניות , בשדות ירוקים ובשדות חומים . נכנסנו לקצב עבודה של 6:15 דקות לק"מ – החלפנו חוויות , הקפדנו על שתיקות, שרנו שירים ובעיקר ניגנו מנגינות – אייל המשיך לנגן בראש . לאחר 50 ק"מ היינו אמורים להחליט אם להמשיך או לא – התשובה היתה ברורה מאליה – להמשיך. אליי ואל עדי הצטרף חיים אייז לריצה אשר התחילה בירידה תלולה לעבר הנקודה האחרונה במסלול – ואדי חמאם. החום היה כבד מאד והשמש היכתה במלוא כוחה . הרגליים התחילו להשמיע רעשים של "כואב לי" והמנגינות של אייל בראש הוחלפו בחפירות של "עוד קצת זה נגמר ". כ 3 ק"מ לסיום , שביל הריצה המסודר הסתיים לו ואנו הגענו לשביל מלא בסלעים , בנחל , ובמקומות אשר קשים מאד למעבר. השביל שהיה מסומן מעכו ועד פה בצורה מצוינת באמצעות סרט סימון צהוב – כבר לא סומן ואנחנו התלבטנו לאן לפנות. השיר הידוע אומר ש"כל הנחלים זורמים לים" אז האצתי בעדי וחיים להמשיך לנוע על הנחל . ההבנה היתה כי בסופו של דבר הוא אמור להישפך לכנרת . הר ארבל עמד במלוא אתנו לפנינו, אך חוץ ממנו לא ראינו כלום . לא ידענו בדיוק היכן אנו. בצד בופאלו מסכן שכב לאחר שגווע למוות ואנו דידינו לאיטנו . הריצה הפכה לקשה מאד. כל סלע הורגש בכפות הרגליים , הקרסול שהיה רגיש ומנופח לא היה סלחן לכל הטיה ולו קטנה של הרגל. לפתע שמענו קריאות מואזין מרחוק – "נרוץ לעברו " הצעתי . לאחר דילוגים / ריצה של 2 ק"מ פגשנו את חברי הקבוצה שרצו במקטעים והמתינו לשאר הרצים.
החום המטורף חייב אותנו לאכול ארטיק קרח ולחרוג מהתפריט הסגפן של עופרה – 5 ₪ ארטיק קרח – מחירי צפון תל אביב בואדי חמאם- המתנה לשאר הכוח שיגיע – החלפה לחולצות מרוץ שחורות אחידות לכולם וריצה עם שלל הדגלים לעבר הכנרת הסתיימו בשכשוך במים, וארוחת פאר עם אלכוהול ועל האש כיד המלך. אני הוצאתי סנדוויץ עם אבוקדו והתפנקתי עליו.
אוזניות באוזניים- "מישהו פעם" של עברי מנגן בראש וחוזרים לרעננה . היה מסע קסום.

פרק חמישי

***משקל ***
עופרה – יש הטוענים שהיא קוסמת , יש שיאמרו מכשפה.
אני יודע שזה פשוט עובד .
בפוסט הראשון שקלתי 81.3 ק"ג. המטרה הראשונה שנקבעה היתה לשקול עד 71 ק"ג . טווח הזמן שהגדרתי היה 3 חודשים.
את עופרה הכרתי דרך אורי סלע הבעלים של עולם המים. לטובת סדנה מדהימה בעולם המים , חיפשנו מישהי שתוביל אנשים לתזונה בריאה יותר, מותאמת יותר באופן אישי. לא רצינו דיאטנית , מכיוון שיש אנשים רזים שלא צריכים להשיל אף קילוגרם מגופם. מצד שני רצינו מישהי בעלת אינטואיציה חדה מאד שתזהה סממנים המושפעים מתזונה לקויה באופן מהיר , אחת כזאת שתכניס אנרגיה במטופליה . פגשנו תזונאיות ספורט ונטורופתיות , אך לא היינו שלמים עם עצמנו.
במהלך אחת השיחות העלה אורי רעיון – "איך לא חשבתי על זה – דודה שלי היא מדריכת אכילה הדוגלת בתזונה טבעית ככל האפשר ". משם הדברים התגלגלו מהר מאד . טלפון , פגישה ועוד אחת ונראה שמצאנו את מה שחיפשנו.
החלטתי שעל מנת לבחון האם יש אמת בבשורה , אתחיל בניסוי על עצמי.
טלפון לעופרה , "תמלא שאלון ", היא מנחה.
תאריך לידה , כמות ילדים, כמה שעות אתה ישן? מתי אתה קם? הרגלי אכילה, הרגלי שתיה ועוד ועוד . שלושה עמודים מילאתי בכתב קטן וצפוף.
אוהב לאכול – ביצים (כמה ? כל מה שיש ) , חלב – על כל סוגיו (לפחות קוטג' אחד ביום ), בשר ? אוהב , בטח שאוהב (הכוונה היא לבשר ולא לעוף. עוף זה לצמחונים). ירקות ? חצילים מטוגנים זה נחשב ? קפה? אני לא שותה הרבה – 4 הפוך ועוד 3 שחור בוץ .
מחזיר את השאלון . "אני מתייעצת עם החברות וחוזרת אליך " היא מסבירה .
יומיים אחרי מתקשר לעופרה . "תרשום" היא אומרת .
אין ביצים, אין חלב , אין בשר – יש עוף. (מה עוף??? עוף זה לצמחונים).
פירות ? רק תפוח ומישמש . פעמיים ביום.
ירקות ? תפו"א – לא , בטטה – לא , חציל מטוגן – לא .
מה אוכלים לכל הרוחות (והמכשפות )?
"תרשום" , היא אומרת בקול רגוע – "מותר אבוקדו וטחינה וממרח עגבניות ופסטו כזה שאתה עושה בבית "
"ומה לגבי ריצות ואימונים" – אני שואל? בכל זאת יש לפניי 166 ק"מ … אז "בלי תמרים , ובלי ג'לים – זה לא יעשה לך טוב . תשתה מיץ פירות – רצוי רכז תפוחים , איזוטון" , היא מסכימה ללמה שנדמה לי כסיוט אחד ארוך.
"יהיה לך בהתחלה קשה . מהר מאד זה יעבור", היא מרגיעה .
אני מחליט לתת לזה צ'אנס . בכל זאת יש מטרה . היום הראשון הופך למשימה נוראית. כאבי ראש שלא הכרתי קודם לכן. אני מסמס לה בלחץ – "זה בלתי אפשרי , עופרה" . "עוד יומיים תתאפק " , היא משיבה .
ביום השני כאב הראש נעלם. מצד שני אני רב עם כל העולם ואחותו. עצבני כמו שלא הייתי מזמן. "זה בלתי אפשרי עופרה " אני מסמס . "עוד טיפה תתאפק" , היא משיבה .
ואז זה נעלם . אין כאבים. אין עצבים. אני פחות רעב. אוכל – ויש הרבה מה לאכול, שבע , מלא אנרגיות הכול טוב . עובר שבוע והמשקל מראה 3 ק"ג פחות. עובר עוד שבוע ועוד 3 ק"ג נעלמו . עובר שבוע נוסף ועוד ק"ג והנה חודש אחרי המשקל מראה 73.3 ק"ג. 8 ק"ג נעלמו כלא היו .
לא ייאמן אבל אימא שלי אומרת שרזיתי מידי . אורן בועז שצעק לי על המסלול "משאיות ימינה " כבר קורא לי "טרנזיט קטן , לאיזה רזה הפכת " .
המטרה טרם הושלמה – עוד 3 ק"ג וניתן יהיה לומר שהיעד נכבש. הדרך עד כה נראית נכונה .

פרק שישי:

***תובנות מריצת שבת***

שבוע יום ההולדת שלי הכיל בתוכו המון עומס ועיסוקים . שילוב של חגיגות יום הולדת מרגשות , עם עומס גדול בעבודה, משפחה וילדים , סיום לימודי תואר שני , סדנא להעצמה אישית , והאימונים שעל הדרך. כל אלה הבטיחו שבוע מאתגר במיוחד.
סופ"ש המתוכנן כלל בתוכו 3 מקטעי ריצה שהסך הכולל שלהם אמור לעמוד על 83 ק"מ ב 24 שעות פחות או יותר ובסה"כ 123 ק"מ שבועיים.
ידעתי שזה לא יהיה פשוט , לא תיארתי לעצמי עד כמה .
סוף השבוע החל ביום שישי לפנות בוקר ב 4:30 בבוקר . יצאנו לריצה של 25 ק"מ , 5 חברים לכיוון הירקון המזרחי. היתה ריצה נחמדה מאד עם שילוב של רוח קרה בקטעים מסוימים . מלכתחילה הגדרנו כי החשיבה צריכה להתמקד בריצה של 83 ק"מ ולא להתייחס למרחק כאל מרחק קצר יותר. קצב 6:02 דק לק"מ הביא אותנו די מוקדם חזרה ובתחושה מצוינת לסוף הריצה .

המקטע השני החל בשעה 17:30 אחרי יום גדוש ועמוס – ריצה של 13 ק"מ עם בנות "רצות קרוב לבית "- בשדות רעננה לכיוון פולג . ארחיב על הגיבורות הללו בפוסט אחר . אבל בכדי להדגיש את גודל ההישג שלהן – צריך להבין כי מדובר הנשים שהחלו לרוץ לפני שנה וחצי – שנתיים , בחודשים הראשונים הנשים האמיצות הללו שילבו הליכה וריצה וכיום כבר רצות לכל דבר . הריצה נמשכה כשעה וחצי ולאחריה התעסקתי כמעט בכל דבר מלבד לאכול ולשתות .

המקטע השלישי החל ביום שבת בשעה 6:00. סיבוב של 20 ק"מ דרך הפרדסים של גליל ים- פארק הרצליה – חוף הנכים ומשם לחוף הצוק ועוד סיבוב של 25 ק"מ מחוף הצוק ליפו וחזרה . התחלנו חמישה – חיים , עדי ואנוכי שאמורים היינו לרוץ את המרחק המלא ואלי ואיתי שצריכים היו לרוץ 20 ק"מ . החלק הראשון של הריצה עבר בצורה מצוינת – המסלול שלנו כולל בתוכו ברזיות בכל 4.5 ק"מ ולכן כמעט ואינו מצריך נשיאת מים . ברמזור של פארק הרצליה עמד רכב עם אישה מעט מבוגרת . סימנו לה שיש לה פנצ'ר והיא השיבה בנפנוף יד שהיא יודעת .למרות הפנצ'ר היא החליטה שהיא ממשיכה לנסוע . לאחר שראתה שצמיג כבר אין לה וכל שנותר הוא רק הג'אנט החליטה הגברת לעצור בצד. התלבטות של 2 שניות והחלטנו לחצות את הכביש ולסייע בידה . חיים הוציא את הציוד , עדי סדרה משולש אזהרה , איתי פתח את הברגים ואלי תפעל את הג'ק. 5 דקות והיינו אחרי הסיוע עם גברת אחת מאושרת . הגברת הודתה לנו ואמרה שאין סיכוי שהיא היתה מחליפה לבד את הפנצ'ר. הסברנו לה שאם היא אומרת שאין סיכוי אז באמת אין סיכוי וכי כדאי ללמוד להחליף פנצ'ר . אח"כ ביקשה להודות לנו על הסיוע ושאלה במה תוכל להשיב לנו תודה חזרה . חיים ביקש ג'חנון . הגב' אמרה שהיא היתה שמחה, אבל אין סיכוי שהיא תדע להכין ג'חנון- אמרתי לה שאם היא אומרת שאין סיכוי , אז אין סיכוי ומשם המשכנו לדרכנו.

30 מטר אחרי שעזבנו את הגברת – חיים מסתכל עליי ואומר – "תראה איך לקחנו ג'ל אנרגיה של החיים" – כולנו מחייכים , קצב הריצה התגבר והכל בזכות אותו סיוע לגברת" .
חוף הצוק. נפרדים מאיתי ואלי ויוצאים ל 25 ק"מ אחרונים. אני על נפח של 58 ק"מ מתחילת סוף השבוע . רצים בתוך החול והרגליים שוקעות. מתחיל מפגש בין העייפות , השמש הקופחת , החול ששואב עמוק פנימה . במפגשים הללו בין תנאי הנפש ותנאי השטח אין ברירה – הגוף צריך לגלות חוזקות. רצים לכיוון יפו ואני מוריד הילוך ומתיישב על קצב -6:45- 6:30 . לאורך הטיילת של תל אביב המוני אדם ויש זמן רב למחשבות , הרבה זמן לתצפיות. מביט בגברים המשחקים במטקות בחוף גורדון אשר מפציצים זה את זה , במשתזפים על החוף , בשחקני כדור עף חופים. אט אט הנוף הופך לנוף ספארי אנושי – רואה איך שני רוכבי אופניים חוצים באדום, אבא ואימא עמוסים בשמשיות צידניות ושאר ירקות גוררים את ילדיהם באלכסון במקום שאין בו מעבר חציה או רמזור ומסכנים את חייהם למרות שבמרחק 30 מטר מהם יש מעבר חציה מסודר. אישה כבת 80 מחליטה שהיא יורדת לכביש מבלי להסתכל לצדדים. כמות האירועים של ה"כמעט ונפגע " מתחילה לסחרר אותי. לעזאזל , אני שואל , לא אכפת לכם מהחיים שלכם?
12.5 ק"מ לסוף הריצה ואני מרגיש שדי – אין לי מאיפה להביא יותר כוח . הקצב יורד לקצב 7:00, פעימות הלב הופכות למואצות . מקבל החלטה לרוץ 2.5 ק"מ , ללכת 500 מטר – מכניס לראש , לתוכנית ההפעלה הפנימית מילים כמו – הישרדות, חוזקה , הפקת לקחים ומנסה להפנות את הקושי למקומות אחרים . הדרך ארוכה , מייגעת ולא מסתיימת . מגיע לחוף תל ברוך בואכה שכונת אזורי חן וזהו – מרים ידיים . אני נכנע לגוף ועובר ל 3 ק"מ אחרונים של הליכה .

הראש מרגיש כמו סלט ירקות – מצד אחד מחשבות על כישלון, אכזבה , אי עמידה ביעדים , איך בכלל תעשה את ה 166 ק"מ? מצד שני – הנפש מנסה להרגיע – זה רק אימון , תפיק לקחים , תחקור היכן טעית וכמובן העובדה שמכל דבר פחות טוב אפשר לעשות משהו מצוין- זה היה אימון שנכשל קדימה , מכאן ניתן רק לצמוח.

אז מה למדתי מהריצה הזאת ?
תעזור לזולת – תקבל ג'ל אנרגיה לחיים – ובחינם .
אנו כהורים מהווים מודל לילדינו – אל לנו להקל ראש בהתנהגותנו כי אנו אלו המעצבים את אופיים – הורים בבקשה תחצו במקומות מותרים- רוכבים אנא רכבו עפ"י הכללים .
כישלון הוא שלב שחובה לעבור בדרך להצלחה . תיכשל לפנים , תלמד, תפיק לקחים ונסה שוב.

המשך יבוא…

Leave a Reply

Your email address will not be published.