ללדת מרתון בחמישה צעדים

ללדת מרתון בחמישה צעדים

שלב ראשון: את שלווה, הכל רגוע וצפוי. את מתחילה לחוש בחוסר שקט כללי. אין מטרה, אין התרגשות, הכל שגרתי. מסביבך אנשים מחליפים מקום עבודה, מתחתנים, מתגרשים, יולדים ילדים ורק את בחמש עם השלט מול הטלוויזיה. ואז… רעיון נזרק לאוויר.
מצד אחד-זה נשמע לא הגיוני. מצד שני – מעולה- למה לא לנסות???

שלב שני: מנסים- הצבתי מטרה – אני אלד את המרתון. בדיוק כמו הלידות הראשונה, השניה…הרביעית וגם זאת המאוחרת שבאה ללא כל צירים. עוד 42 פעימות ואני שם.
נשמע הזוי כבר אמרתי, לא? ומצד שני הרעיון עצמו לבדו גורם להתרגשות. מהרגע שהוא נזרע, כל טיפה של מים גורמת לו לצמוח לאיטו ואני, אני כבר לא מרפה ממנו. אני מודיעה לחברים הקרובים, מרגע זה ואילך זה כבר לא רעיון. זה משהו מוחשי שלא ניתן לרדת ממנו. ואנשים מתייחסים אלייך אחרת. כשהבטן ביצבצה לה אז לפני הרבה שנים, קמו לקראתי באוטובוס ואילו עכשיו יש משהו באוויר, מעין יראת כבוד השמורה למיוחדים. רק אתמול הייתי כמו כולן- היום – אני בהריון ובפוטנציאל ללדת מרתון ראשון.

שלב שלישי: סיימתי שליש ראשון. זה עדיין נראה רחוק מאד אבל כולם, שם בגלקסיה הזאת של הרצים, הגלקסיה שכה מנותקת ממך, מדברים על התאריך. ייצא בחגים, אחרי כיפור לפני ההקפות של שמחת תורה. זאת תקופה טובה ללדת מרתון…..גם כך יש הרבה חופשות מהעבודה. יש לי בחילות, התכווצויות שרירים וזה נראה כלל לא אפשרי. איני יכולה להתנהג עוד כרגיל. אני מחליפה את מכנסי הקופיקו במדים המתאימים לכזאת שעומדת ללדת מרתון. המכנסיים נוחים יותר, נעליים ואפילו שעון דופק. כי הכי חשוב בלידה הזאת, סליחה במרתון הזה – זה הדופק. הוא פועם בתוכי ולידי אני מגלה עוד ועוד נשים שכמוני בהריון ועומדות ללדת פחות או יותר באותה תקופה – חודש לפני
או שבועיים לאחר מכן- באמסטרדאם.

שלב רביעי: הגעתי לאמצע ההריון. מימדיים שכמוהם לא הכרתי. שברתי שיאים בנפח…בריצה. הדבר הזה קורם עור וגידים. וורידים יוצאים במצח מרוב מאמץ, אורח החיים משתנה לבלי היכר. אני מתעוררת בארבע וחצי בבוקר ארבע פעמים בשבוע למדידות. כולם מסביב שואלים מה מצבך? האם יש התכווצויות שרירים ואני רק מדמיינת איך כל זה יהיה? עברתי שלושת רבעי מסע והדמיון מפליג לו למרחקים. רואה את עצמי שם בברלין הרחוקה יולדת, רואה את זה בא. בריצה המסכמת, התרגול האחרון ההכנה ללידה הכל כבר נהיה מוחשי. עופר בעלי מגיע גם הוא למפגש המסכם ומחזיק לי את היד. נעבור את זה ביחד. פתח נפתח….

שלב חמישי: היום הגדול הגיע. איני מסוגלת לאכול כלום. המאמן אומר לך – את מוכנה, את מסוגלת. אני מריצה שוב ושוב את התסריט שהוא העביר בקורס הכנה ללידה. "את תעמדי בזה "- הוא אמר. אני אעמוד בזה!

זה מתחיל וזה כבר כואב. השרירים מתוכנתים וזה נראה ארוך. אני מתלבטת האם לקחת משהו נגד כאבים – לא! אני אשרוד.. כל הסביבה לרבות בעלי נמצאים עמי לאורך כל המסע ובמיוחד ביום הלידה עצמו. הוא תומך יותר מתמיד. איני יכולה לאכזב – לא אותו ולא את כולם, אך קודם לכן – לא את עצמי.
חצי עבר, אני מותשת אך עדיין מחייכת. "הכל בראש- אומרת לעצמי" יש עוד קצת כוחות להמשיך, אולי לא עוד חצי אבל בטוח לעשות שלושת רבעי דרך. 32 מאחור- כלום כבר לא מצחיק. הצירים הללו, אוי הצירים. אני ללא כוחות אך אין לי ברירה. אי אפשר לדחוף פנימה אבל גם החוצה זה כמעט בלתי אפשרי. מרוב תשישות אין מחשבות. הנשימה והרגליים בתנועה בלתי רצונית מתקדמים מעצמם, אני כבר ב 40-. רק עוד 2 ק"מ. צירי לחץ מופעלים. אני לוחצת על הרגליים והן דוחפות קדימה, הנה זה זז, הנה זה מתקדם. מגיעים לסוף. עוברת את השער – המרתון נולד.

אני אדם אחר- את המסע החל אדם שונה. אי אפשר להבין את זה עד שלא מבינים את זה, עד שלא נמצאים בקו הסיום. אני לא מאמינה שהצלחתי. זה עדיין נראה לי בלתי אנושי אבל זאת עובדה. הכל כואב לי, לא יכולה לשבת, לא יכולה לעמוד או להתכופף, אבל זה בהחלט שווה.

…עברו שלושה ימים שכחת את הלידה- מתי המרתון הבא?

Leave a Reply

Your email address will not be published.