מכירים את זה? את המקרה הזה שקורה בכל קבוצה מספיק גדולה?
אתה מוביל מישהו בדרך למטרה הגדולה, בדרך ליעד השיא שלו. ומשהו בדרך מתחרבש לו, מתקלקל.
הוא כבר היה ב"היי". הוא צלח מספר אימונים הגשם ובשמש , חווה מספר ריצות מצוינות, הוא אפילו הספיק להתרות במספר מירוצים ברחבי ארצנו היפה.
אבל אז זה קרה.
זה יכול להיות במקרה הטוב – טיול של שבועיים בחו"ל שמוציא את המתאמן מהשגרה. במקרים אחרים, הפחות נעימים, זאת יכולה להיות שפעת קלה, צננת של תחילת החורף, או במקרים חמורים יותר –פציעה!
ועכשיו צריך לטפל בכך –
מנוחה, קרח, טיפול תרופתי, אורטופ
ד, מסז'יסט ועוד. עברו יומיים או שבוע או שלושה. הכאבים אט אט נמוגו להם. המאמן חוזר לאימון והכאב כמעט ואינו מורגש. כעת עולה הדרישה- "קדימה לתוכנית המקורית".
"לאט לך" אתה מבקש ממנו, תחזור לאט – רבע שעה ריצה, אח"כ חצי שעה ואז טסט של 45 דקות קל מאד ורק אז, אם הכול באמת בסדר, נמשיך מנקודת הסיום. אך הוא דוחק, כי המירוץ – היעד הגדול כבר מעבר לפינה.
"למה אתה עושה לי את זה?" הוא שואל. וכל שנותר לי לומר – אני דואג לך.
ויש גם את אלה שהתחילו לרוץ לפני שבועיים.
40 שנה הם ישבו על התחת, מול המחשב או הטלוויזיה. הרגליים על ההדום והם בתנוחת "אני תכף מתעלף" באופן תמידי. הספורט היחיד שלהם היה בהנעת אצבעות היד עם השלט מול הטלוויזיה. סוף כל סוף הם הצטרפו לקבוצת ריצה. הנה חלפו להם שבועיים ואז הם מבקשי
ם שיחה –"תשמע" הם מודיעים –"תשמע קואץ' – עוד חודש – ריצת 10 ק"מ. שלושה חודשים אני עושה חצי מרתון ועד סוף השנה אני עושה מרתון".
אני מסתכל לו בעיניים, מחזיק לו את היד ולוחש לו –"לאט לך יקירי, לאט לך". אני מסביר לו מה הדרך הנכונה. הוא מהנהן לאות הסכמה, אך העיניים שלו צועקות "אבל המאמן, למה אתה עושה לי את זה?"
"כי אני דואג לך", אני משיב לו.
הדרגתיות, התמדה, סבלנות, השקעה, צבירת כישלונות/ ניסיונות והכנה מנטאלית הם אבני היסוד בדרך להשגת מטרה בטוחה וטובה.
היו סבלניים רוצו בעוצמה!